<h1>ספר התרומות שער נ"ג חלק ג'</h1>
<h2>דף כ:</h2>
והיכא שנמצא שובר בידו של מלוה חתום בעדים ששטר חוב שהיה חייב לו הוא פרוע, או שנמצא שובר בידו ואינו חתום בעדים, בכל אלו דינן כך הוא, שכל שובר שיוצא מתחת ידי מלוה אפילו היה כתוב בכתיבת ידו של מלוה אינו אלא כמצחק. וכדגרסינן בב"מ אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אע"פ שכתב בכתב ידו אינו אלא כמצחק ופסול, ולא מבעיא היכא דלא כתיב בכתיבת ידו דאיכא למימר דילמא ספרא איתרמי ליה וכתב, אלא אפילו היכא דכתב בכתב ידו של מלוה אינו כלום, דסבר דילמא מיתרמי ואייתי לי בין השמשות ואי לא יהיבנא ליה תברא לא יהיב לי זוזי אכתביה ואנחיה דכי אתי אתיב ליה תברא ואשקול זוזי והילכך לאו בדוקא אכתיב ההוא תברא ולפיכך הוא פסול. וכן הלכתא. ודוקא שאין עדים חתומים באותו שובר, אבל אם היו חתומין בו עדים אע"ג שיוצא מתחת ידי מלוה אם יש בשובר הנפק על אותן עדים החתומין בו, כלומר שכבר בא אותו שובר לפני ב"ד וקיימוהו וכתוב אחר חתימתן קיום ב"ד, בזה אע"פ שהשובר יוצא מתחת ידי מלוה כשר הוא. וכדגרסינן [כ"א ע"א] ת"ש סמפון שיש עליו עדים כשר, ותרצו מאי עדים עדי קיום, והכי נמי מסתברא מדקתני סיפא ושאין עליו עדים פסול, מאי אין עליו עדים אילימא דליכא עילויה עדים כלל צריכא למימר דפסול, אלא לאו עדי קיום. והיכא נמי דליכא בשובר קיום ואית ביה עדים חתומין בו והשובר יוצא מתחת ידי מלוה, יש פעמים שהוא כשר. כיצד, כגון שהעדים לפנינו שנשאל אותם ונאמר להם אתם שחתמתם שובר זה אתם יודעין אם פרע חובו הלוה, ועל פי מה שיעידו נדון ביניהם. וכדגרסינן ת"ש סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו, ואוקמינן יתקיים בחותמיו דשאלינן לסהדי אי פריע אי לא פריע, ואם אין העדים יודעין או שאין מצויין לפנינו הרי זה אינו כלום הואיל ויוצא מתחת ידי מלוה או מתחת ידי יורשיו. וכן הלכתא. וצריכין אנו לברר כי יש פעמים שאפילו יוצא שובר מתחת ידי מלוה בין בכתיבת ידו של מלוה בין בכתיבת ידי אחר בין חתומים באותו שובר עדים בין שאין עדים חתומים בו, בכל ענין הוא כשר ונדון על פיו, והוא אם נמצא שטר החוב בין הקרועין דאיכא תרי לריעותא, חדא דנמצא בין קרועין אידך תברא דאיכתיב עילויה, אפילו יהא שובר זה נמצא ביד מלוה או יורשיו הרי זה כשר ונפסל השטר, ואע"פ שאין עליו עדים, דהא קא מקשינן בגמ' לרבי ירמיה דאמר סמפון שיוצא מתחת ידי מלוה שהוא פסול מההיא דקתני ואם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות, ואוקימנא כגון שנמצא בין שטרות קרועין. וזה פסק הרמב"ם ז"ל [מלוה פט"ז ה"י] שאע"פ שאין עדים על הכתב הנמצא הרי זה פרוע, דאע"ג דתנן ושאין עליו עדים פסול הני מילי בשלא נמצא השטר בין הקרועין אבל נמצא בין הקרועין בודאי ההוא תברא דוקא היה.
<h2>דף כא.</h2>
וכן אם יוצא מתחת ידי שליש השט"ח והשובר אע"פ שאין עליו עדים ואע"פ שמת שליש הרי זה שטר פרוע. וכדתניא [ב"מ כ"א ע"א] אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר דהא הימניה מלוה לשליש, וכיון דאי בעי מסר ליה לשטרא ללוה או קורעו או שורפו כי אמר פריעא הוא מהימן. וכתב הראב"ד ז"ל אבל אם לא מסר לו שטר החוב שלישות השובר אינו כלום, דמי יימר דעבדיה שליש דילמא שקרא הוא. ומיהו בשלישות השובר נמי הוי השליש מהימן אם עדים חתומים בו ומקויימת חתימתן, דהא ודאי מידו דמלוה נפק ליה ליד שליש, והילכך אע"ג דליכא עדי פרעון שליש מהימן, ע"כ. וכן שובר היוצא אחר חתום שטרות עושין על פי אותו שובר, ואע"פ שיוצא מתחת יד מלוה ואע"פ שאין עדים חתומין בו. כדגרסינן [שם] אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או שיצא לאחר חתום שטרות כשר. ומפרש טעמא בגמ' דאי לא דפריע הוא לא הוה מרע ליה לשטריה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [מלוה פט"ז ה"ו] וזה טופס לשונו, נמצא כתוב בגופו של שטר בין בפניו בין מאחוריו ואפילו בקצתו שטר זה פרוע או נפרע ממנו כך וכך עושין על פי הכתב ואע"פ שאין בו עדים ואע"פ שיוצא מתחת ידי מלוה, שאלו לא נפרע לא היה כותב על גב השטר, ע"כ. ויש לברר שובר היוצא מתחת ידי מלוה וכתוב בכתיבת ידו של לוה מה דינו. על זה נסתפק ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל וכתב שיש לנו לומר כיון שכתיבת ידי הלוה נתחברו יחד המלוה והלוה וי"ל שפרע הממון ושכח השובר ביד המלוה או יש לנו לומר דאדרבא כיון שכתב אותו שובר בכתיבת הלוה ובודאי נתחברו יחד הלוה והמלוה אם איתא שפרע הלוה בודאי היה מוליך השובר ומדלא הוליכו ודאי לא פרע לו הממון, והשובר אינו אלא כמצחק ופסול, ע"כ. ולדידן מסתברא דפסול, דכללא הוא דכל סמפון שאין עליו עדים וקיום או עדים בלא קיום ואין העדים לפנינו שיעידו שפרוע הוא אותו שטר הרי אותו סמפון פסול, אא"כ נמצא השטר בין שטרות קרועין, וכדלעיל, ומה לנו לחוש לכתיבת הלוה, וכי הכתיבה היא העיקר והלא הנתינה והחתימה היא העיקר, ובכולהו איכא למימר חששא דלעיל סבר דילמא מיתרמי ליה ואתי בין השמשות ואי לא יהיבנא ליה תברא לא יהיב לי זוזאי ואיתרמי ואמר ליה ללוה דלכתביה ולנחייה בידיה דמלוה דכי אתי ליתיב ליה תבריה ושקיל זוזי, ולפיכך אינו כלום. ודוקא משום האי חששא היא דפסלינן ליה, אבל לא מפסיל משום דכתביה איהו לזכותיה, דהא תנן בברייתא [גיטין כ' ע"ב] רבי חנינא סגן הכהנים העיד על כפר קטן שהיה בירושלם והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכתב שטר חובו בכתב ידו ואחרים חותמים וכו'. וגרסינן עלה לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו. וכבר כתבתי כל ענייני דיני שובר על אי זה דרך כותבין אותו ואימתי פוסל שטר החוב על ידו שובר בשער ל"א שהקדמנו.
